האם נסיינים הם סדיסטים?

האם נסיינים הם סדיסטים?

מאת: אורנה רינת

לאחרונה התעורר בפייסבוק ויכוח סוער בעקבות פוסט שתקף את המתנגדים לניסויים בבעלי חיים, בין היתר, בטענה שהם מציגים את המדענים הנסיינים כסדיסטים. הטיעון הזה, שחוזר על עצמו רבות, נועד להציג את מתנגדי הניסויים כלא רציונליים, שהרי ברור שהמדענים אינם נהנים לגרום סבל לחיות, אלא רק רוצים לקדם את המדע. בקרב המתנגדים לניסויים דומה שהדעות חלוקות. יש הסבורים שמדענים המבצעים ניסויים – ואני מתייחסת כאן רק לניסויים מתחום הפסיכולוגיה, שהסבל הנפשי בהם הוא המרכיב העיקרי וחלק מהנחת המחקר – הם סדיסטים, ויש הטוענים שהם פשוט מדחיקים, או אטומים.

באחד הסרטונים הקשים ביותר בהם צפיתי, נראית קופה יושבת בכלוב זעיר ומחבקת את תינוקה, מבטה נעוץ בחלל. מגיע מדען, היא מושיטה את היד אוטומטית, היא יודעת בדיוק מה צריך לעשות, אבל היא לא מסתכלת עליו כשהוא מזריק לה. רק לאחר שהוא הולך היא מפנה את מבטה ועוקבת אחריו לרגע ארוך, ואז שבה ומביטה נכחה. מבטה תלוי חסר חיים בנקודה קבועה, אבל היד שמסרה לו מתהדקת סביב התינוק שלה. היא לא יודעת מה מטרת־העל של כל זה, אבל היא יודעת שדינם נגזר. ההשלמה במבטה היא הדבר העצוב ביותר שיכול להיות. היא לא מנסה להיאבק, אבל היא לא מפסיקה לחבק אותו. הוא לא יודע, כי היא כל עולמו. כמה שניות לאחר מכן היא נופלת. הגור נתקף בפאניקה נוראה. הוא אוחז בכתפיה בידיו הקטנות ומטלטל ומנער אותה בכל כוחו בניסיון להקימה. הוא צועק, מתחנן ובוכה. ברור מהבהלה שלו, שהוא מבין שהיא לא סתם נרדמה. אחר כך הוא נשכב לצדה, מחבק את צווארה ומייבב בשקט. היא אוזרת את שארית כוחותיה ומנסה לקום ולחבק אותו ונופלת על הרצפה ביחד אתו. פטמותיה כוסו כדי שלא תוכל להאכילו.

הניסוי הזה נקרא "שלילה מטרנלית". שמו ניתן לו על ידי המדען הארי הארלו, שביצע את הניסויים הראשונים בתחום. הוא "גילה", כי בידודם של תינוקות קופים והטלת אימה עליהם הולידו "התנהגות בעלת אופי דיכאוני". שום מדען לא דרש לפקח על הניסויים הללו שנערכו באוניברסיטאות המכובדות ביותר במערב, וכללו התעללות קשה באם כדי לראות אם תהרוג את ולדותיה. אף שהקופים גילו תסמינים טראומטיים קשים המדענים לא הסתפקו בכך והניסויים נמשכו במשך עשרות שנים. הניסוי שמתואר לעיל צולם במכון הבריאות הלאומי במרילנד, השייך למשרד הבריאות האמריקאי, ונחשף לפני כשנתיים על ידי הארגון האמריקאי לזכויות בעלי חיים PETA.

peta-monkey

אני מצמצמת את הדיון כאן לניסויים פסיכולוגיים, ניסויי התנהגות, ניסויים בדיכאון וכדומה. בעיקר משום ששאלת האכזריות רלוונטית במיוחד לגביהם, שכן הם נועדו, במוצהר, לגרום סבל נפשי מובהק, תוך הנחה שהוא בעל מרכיבים דומים לזה של סבל נפשי אצל בני אדם, שאחרת אי אפשר היה להסיק מהם מסקנות רלוונטיות לבני אדם, ומשום שלמרות זאת ואף שברור שהם לא נועדו לפתח תרופות מצילות חיים, ורבים מהם נועדו לספק למדענים "ידע כללי" – הם זכו וזוכים לגיבוי מדעי נרחב.

האם הניסויים הללו הם אפוא סדיסטיים? כדי שיתקיים סדיזם, צריכים להתקיים שני תנאים יסודיים: מישהו שנהנה מהכאב שהוא גורם, ומישהו שחש כאב.

נתחיל בטענה השנייה – קיומו של מישהו שחש כאב. כדי להדוף את טענת הסדיזם, אין די בטיעון שמדובר בהכרח, בהצלת חיי אדם וכו'. שכן לו היו מתבצעים ניסויים כאלה בבני אדם (הם בוצעו על ידי ד"ר מנגלה) היתה קמה סערה והמדענים אכן היו נאשמים באכזריות סדיסטית, למרות התועלת המדעית. לפיכך, יש צורך בטענה שבעלי החיים שונים מאתנו ולכן יש לנו לגיטימציה לגרום להם סבל. המדענים לא יכולים להכחיש בכלל את קיומו של סבל, שהרי כאמור הוא חלק מהנחת המחקר וממטרתו. לכן הם ותומכיהם נוהגים לטעון, שהמתנגדים לניסויים עושים "האנשה" לבעלי חיים ומייחסים להם יכולות נפשיות שאין להם. הם לא סובלים כמונו. הטענה הזאת נועדה לספק תשתית מדעית לטיעון שבעלי חיים נחותים מבני אדם. מכך מוסקת המסקנה האידיאולוגית-המוסרית, שאפשר, בין השאר, לבצע בהם ניסויים.

כך, למשל, יצא המדען פרופ' אלכס צפרירי, בהיותו יו"ר הפורום הבין-אוניברסיטאי למדעי הרפואה בישראל, בלהט להגנתה של חוות מזור, שגידלה קופי מקוק לניסויים, בטענה שבכתבות שתיארו את הקופים כבעלי אמפתיה וקשרים משפחתיים נעשתה להם "האנשה". הוא זכה אז בתמיכתם של חתני וכלות פרס נובל ישראלים ידועים.

ואולם, בעשורים האחרונים, ובמידה גוברת והולכת, מגיעים חוקרי בעלי חיים למסקנה שהמדע באופן עקבי העריך הערכת-חסר את המורכבות המנטלית של בעלי חיים. לפני כשנה טענו מדענים בכירים ב"סיינס", כי קופי מקוק מסוגלים לגילויי אמפתיה, חושבים על המחשבות של עצמם, מזהים עצמם במראה ומבינים מה אחרים חושבים ומרגישים. לאחרונה התפרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר של מדען שכתב, כי ניסויי הבידוד והשלילה שהוא עצמו ביצע בקופי מקוק לימדו אותו שהם מסוגלים למה שמכונה Theory of mind, כלומר לחשוב מה חבריהם חושבים עליהם, וכי הם מפתחים רגשות עזים כולל אמפתיה לזולת.

מכיוון שלא יכלו להכחיש לחלוטין קיום של סבל, יצרו המדענים והתומכים בהם אידיאולוגיה ששללה את חשיבותו אצל בעלי חיים, מה שאיפשר לשלול מהם כל מעמד מוסרי. הם הציבו כהגדרתם, את המדע מול "הפופוליזם הרגשני" ו"ההאנשה". אבל המדע, כאמור, הוא גם זה שאישר את מה שידעו אנשים רבים ובהם גדולי הסופרים כבר מזמן, רק בגלל שהפעילו אמפתיה פשוטה, שלבעלי חיים יש בדיוק את מה שאצלנו הוא הבסיס המשמעותי ביותר למעמד מוסרי – נפש. נפש המסוגלת להישבר מאותן סיבות ובאותו אופן שבו היא נשברת אצלנו. בו בזמן שניסוייהם אישרו את הידיעה הזאת, הם היו חייבים להמשיך להכחיש את זה, משום שאחרת מעשיהם היו נתפשים הן בעיני עצמם והן בעיני הציבור כאכזריות שטנית.

האם הלגיטימציה לעינוי בעלי חיים, המסתמכת על הקביעה שהם נחותים, מסלקת מהניסויים את מרכיב האכזריות? כמובן, המדענים אמרו לעצמם שהניסויים מביאים תועלת, אבל לא זה מה שאיפשר את קיומם, את זה אפשרה הנחת הנחיתות. המדענים ברובם לא גרמו כאב כדי ליהנות ממנו. הם אכן אינם סדיסטים על פי ההגדרה הפסיכולוגית המקצועית. בספרו הידוע "שחרור בעלי החיים", מציין הפילוסוף פיטר סינגר, כי נסיינים אינם רעים או אכזריים במיוחד. המנטליות הרחבה של הספצישיסיזם (ראיית בעלי החיים כנחותים), מאפשרת לחוקרים לעשות את מה שהם עושים. זה נכון, כמובן, אבל בחסות אותה מנטליות נעשו גם מעשי זוועה כלפי בני אדם – למשל העבדות. האם גם אז נטען שהצירוף בין מרכיבי התועלת (העבדות הביאה תועלת כלכלית גדולה, כמובן) וההנחתה די בו כדי להזים את הטיעון שמדובר באכזריות?

חנה ארנדט טבעה את המונח המפורסם בדבר הבנאליות של הרוע – הרוע הופך לנורמטיבי. הוא כשלעצמו לא בהכרח גורם סיפוק אישי למסב אותו. אבל המונח הזה, המתאר היטב את מה שקורה גם במעבדות, עדיין לא מסביר בדיוק את טיב המלה "רוע". אם מדובר באטימות, באדישות, שנובעות מהחפצה של בעלי החיים – היכן הרוע?

אכזריות מוגדרת במילון כחוסר רחמים. אם המדענים יגידו שהם לא מרחמים על בעלי החיים הרי שהם עצמם מודים באכזריותם. הם אומרים אפוא, או שתומכיהם אומרים, שהם מרחמים על בעלי החיים אבל אין להם ברירה. הם חייבים לגרום באופן מודע, מתוכנן ושיטתי סבל נפשי מצמית ("מוות פסיכולוגי" כהגדרתו הקולעת של המדען הארלו), כדי ללמוד, אולי (נניח), איך להפחית סבל נפשי של בני אדם.

אנשים אינטליגטיים מאוד יושבים ומפעילים את כל היצירתיות והדמיון במחשבה איך לשבור לאט לאט נפש. מערכת אדירה של אוניברסיטאות, מכוני מחקר, תקציבים וכתבי עת מגויסת לצורך העניין. יש תכנון מוקפד, יש בנייה של מתקנים מיוחדים, יש רישום מפורט של תגובות המעונים. באוניברסיטת פנסילבניה תלו שישה כלבים בערסלים כשרגליהם בולטות החוצה וחיברו אלקטרודות לרגליהם האחוריות. את הראשים שלהם שמו בין שני פאנלים. אם כלב למד להצמיד את ראשו לפאנל השמאלי – השוק הופסק. אחרת נמשך הזרם ללא סוף. שלושה כלבים נדרשו לחכות בין שתיים לשבע דקות בעוד השוק ניתן להם, לפני שהיו אמורים להצמיד את ראשיהם לפאנל. אם לא עשו זאת – קיבלו עוד שוקים. המדענים דיווחו, כי הכלבים שלא היו מסוגלים לזוז בערסלים שלהם נבחו או הניעו בראשיהם כשהשוק ניתן. המדענים רשמו כי כלבים שסבלו מפרכוסים נשמו במהירות של 200 נשימות לדקה עד שהתמוטטו מחוסר חמצן.

באוניברסיטת הרווארד שמו 40 כלבים במתקן שהורכב מקופסה המחולקת לשני תאים המופרדים במחיצה. מאות שוקים חשמליים חזקים הועברו לרגליים של הכלבים דרך רצפת הקופסה. בתחילה הכלבים יכלו להימלט מהשוק אם למדו לקפוץ מעל למחיצה לתא השני. בניסיון להניא כלב אחד מקפיצה החוקרים גרמו לו לקפוץ לתוך השוק מאה פעמים. הם כתבו שכאשר הכלב קפץ הוא השמיע יללה מקוטעת חדה עוד לפני השוק, מתוך התכוננות לשוק, שנהפכה ליללה כשנחת על הרצפה המחושמלת. הם חישמלו אז את המעבר בין שני התאים ובדקו את אותו כלב שוב. הכלב קפץ קדימה והיכה את ראשו בזכוכית. בתחילה כלבים הפגינו "סימפטומים" כמו השתנה, חרבון, יללות, התכווצויות, רעידות, תקיפה של המתקן. לאחר כעשרה ימים של ניסויים, הכלבים שנמנעה מהם האפשרות להימלט מהשוקים הפסיקו להיאבק.

konnikova-learned-helplessness-1200
צילום :  Pierre Gleizes/REA/Redux מתוך האתר : http://www.newyorker.com/science/maria-konnikova/theory-psychology-justified-torture

 

הניסויים הללו ועשרות אלפי ניסויים דומים להם נעשו בשנות השבעים, וכפי שראינו עדיין נעשים ניסויים בשלילה מטרנלית בקופים, ודיווחים שפורסמו לאחרונה מראים כי גם בחולדות נעשים ניסויים מן הסוג הזה. לאחרונה סופר ב"הארץ" על ניסוי ישראלי שהראה, כי "חשיפה לאירועים טראומטיים בתקופת הילדות מגדילה את הסיכון לפתח דיכאון ונטייה אובדנית, אולם חשיפה לאירועים דומים בגיל ההתבגרות דווקא מחסנת מפני התופעות".

כדי לגלות את התגליות המרעישות האלה יצרו טראומות לחולדות, "ארבע הקבוצות נחשפו לאירוע מלחיץ וטראומטי: הועמדו על עמוד גבוה, הוצבו לזמן קצר בכלוב שלא יכלו לזוז בו או הושארו ללילה שלם בכלוב עם נסורת רטובה.

בניסוי נוסף על חולדות שעליו דווח לאחרונה, חוקרים מאוניברסיטה ביפן השליכו חולדה לחלל ללא מוצא שיש בו אך ורק מים. היא חייבת לשחות או לטבוע. בסמוך מוקם כלוב עם ידית שתפעולה פותח דלת בכלוב המים, המאפשרת לחולדה הטובעת להימלט. החוקרים הראו כיצד חולדות מצילות זו את זו מטביעה על ידי תפעול הידית, אפילו אם מנסים לפתות אותן בחטיף טעים כדי להסיח את דעתן מחברותיהן הטובעות.

האם אפשר לטעון למקרא הדברים הללו שהמדענים מרחמים על בעלי החיים, אבל אין להם ברירה? הרי בזמן שבו הם מדחיקים את הרחמים שלהם, הם מתכננים בקור רוח גמור, תוך שרטוט טבלאות וגרפים, איך לשבור את לבם של אם ותינוק – חולדה, קוף, או כלב – איך לקחת את הדבר שאולי אין יפה ממנו בעולם ולהשמיד אותו בהדרגה. איך להשתמש בכוח העודף שלהם כדי לקרוע תינוק מזרועות קופה, שלא יכולה לעשות כלום חוץ מאשר לגווע. איך לקחת תינוק שתמימותו היא התמימות הטהורה ביותר בעולם ולכבות לנצח את ניצוץ האור בעיניו, לראות אותו מושיט ידיים זעירות, מחפש נחמה וחיבוק – ולגדוע אותן. לשבת ולצפות בעניין מדעי בחוסר האונים שלו, בניסיונות האידיוטיים שלו לחפש את אמו, בייאוש, בכניעה.

אי אפשר לתכנן את כל זה ולהישאר נטול אכזריות. בניסויים הללו יש סדיזם אינהרנטי בעצם תכנונם, הנחותיהם, מהלכיהם. הם הורסים את נפשו של המעונה ומחסלים את מצפונו של המענה. אם הרעיון להעניש בעלי חיים על התנהגות טבעית – כמו מניעת מים מעכברים והענשתם בשוק חשמלי כשניסו ללקק את המים שהובאו להם לאחר ימים רבים – אינה סדיזם, מהו סדיזם? גם אם המניע של הנאה מגרימת סבל נעדר – כל השאר מתקיים, כולל המרכיב החשוב ביותר: ההבנה וההנחה שמדובר בעינוי של מישהו.

אפשר לתאר באופן מדעי את השילוב שבין הוויתור הנשקף ממבטה ההולך ודועך של הקופה האם, המכונסת בגסיסתה, לבין ידיה שלא ויתרו על החיבוק; בין ניסיונה ההירואי להיאבק בגופה המתמוטט כדי להמשיך לחבק את תינוקה, אבל ברגע שעושים את זה, ברגע שגורמים את הדבר הזה בכוונה כדי להופכו לתצפית מדעית מבצעים פשע מחריד. משום שיש פה אמא ובן. אין שום רלוונטיות לזה שהם לא שייכים למין האנושי.

וכך הגדיר מחבר הניסוי בחולדות את מטרתו: "אמפתיה היא אחת היכולות החשובות בחיינו החברתיים. אם לחולדות באמת יש אמפתיה אנחנו יכולים להתחיל למצוא איך זה עובד בבסיס העצבי. זה יעזור לנו להבין את האבולוציה של ההתנהגות החברתית וגם את התנאים הפסיכולוגיים במצבים שבהם אינדיווידואלים אינם מסוגלים לגילוי אמפתיה".

נראה שאדם צריך להשעות לחלוטין כל אמפתיה שאולי היתה לו כדי לא להבחין, שהפרדוקס כאן זועק לשמים: הם חושבים שאמפתיה היא דבר נורא חשוב, ושצריך לבדוק מאיפה היא באה, אבל בו בזמן הם הורסים את המהות שלה. אגב כך הם מוכיחים שיהירות מדעית יכולה להפוך יצור אנושי לנעדר אמפתיה לחלוטין.

אורנה רינת היא עורכת בעיתון "הארץ" מזה כ-15 שנה, שפרסמה בעיתון מאמרים רבים בנושא זכויות בעלי חיים, וחברת מערכת בהוצאת הספרים "דרור" לזכויות בעלי חיים. היא גרה בתל אביב עם שישה חתולים ופעילה למען זכויות בעלי חיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s