על מנת שנוכל להאמין לנסיינים בבעלי חיים

26.9.16

אורן בן יוסף

הדיון סביב ניסויים בבעלי חיים נוטה להתעוות בצורה המונעת ממנו להיות אתי מספיק על מנת להוביל להבנה אמיתית של חומרת הבעיה איתה אנו מתמודדים. כדי שניתן יהיה להבין את הגישה התומכת בניסויים, עליה להשיל מעצמה אמירות ריקות ותחפושות מטעות, ולהיות אמיתית עם עצמה.

שליטה וניצול אנושי של בעלי חיים, כמו גם הדרישה לשחררם ממלתעותיו הממוסדות של האדם, היא מעשה פוליטי. מעשה הכשפים הגדול היה להסתיר את העובדה שהשליטה הכוחנית שלנו עליהם אינה מובנת מאליה, אך מהרגע בו גילינו שעריצותו המוחלטת של האדם אינה נתון קבוע ובלתי ניתן לשינוי, כמו שקיעת השמש בערב, או הצורך של כולנו באוויר לנשימה, הפכה ריבונות האימים של המין האנושי על כל אלו שאינם אנושיים ממצב נתון – לשאלה כאובה שעלינו לשאול את עצמנו בכל יום ויום. זו הציוויליזציה שלנו שמכתיבה לא את הניגוד בין ההתאכזרות לתרבות, אלא את שילובם יחדיו תחת השקר הגדול, שחשיפתו מוגדרת כלא פחות ממעשה כפירה – ש"אנושיות" אינה תמיד ובהכרח דבר טוב; תלוי את מי שואלים. בינתיים אנו עומדים מול האימה והכאב של בעלי החיים הכלואים במעבדה, אותם מנסים להסתיר מאיתנו, וחובה עלינו לשאול שאלות ולערער את המערכת הנוקשה של הפגיעה בהם.

על מנת לגשת לויכוח סביב ניסויים בבעלי חיים, עלינו להבין שתי נקודות מרכזיות בבעיה זו.

הראשונה: קל להבין שמערכת פוגענית אינה מסוגלת לספק תשובות לשאלות האתיות בנוגע לקיומה, כאשר הטענות העולות ממנה מתרכזות אך ורק בהצלחות שלה. כאשר תומכים בניסויים בבעלי חיים מצביעים על תרופות שיוצרו בזכות ניסויים אלו, השיח למעשה מתרחק מהשאלה המקורית, שהיא מדוע מוצדק לגרום לסבל כה רב לבעלי חיים במעבדה, כלומר משיח שאינו ממוקד בצורה כל כך אנוכית בעולמם של בני האנוש, והופך להיות שיח שמתנתק מכל מי שאינו אנושי, והופך אותו אך ורק לפונקציה של עלות מול תועלת לבני האדם. אם אדרש לספק דוגמא להכרזה זו שלי: דמיינו את הדיון סביב שאלת הלגיטימציה להימורים, כשכל מה שהצד התומך בהימורים עושה הינו להצביע על כל אותם אנשים שאכן הימרו וזכו בפרסים שונים. הרי ברור כשמש לכולנו שבמקרה כזה ישנה התעלמות לא רק מהשאלה האתית עצמה לגבי ההימורים, אלא גם התעלמות בלתי נסלחת ממספר גדול הרבה יותר של אנשים שהימרו ולא זכו בכלום, או אפילו שהימרו וחייהם נהרסו בעקבות כך. האם יתכן שבסוגיה כזו ניתן יהיה להצביע על רשימת הזוכים, רשימה ארוכה ככל שתהיה, ולהסתפק בה כמתן לגיטימציה להימורים? חוסר הסימטריה בתשובה מסוג זה זועק לשמיים, וזהו הדין גם בנושא הניסויים בבעלי חיים. ההתרכזות בהצלחות של פרקטיקה- לא רק שמתעלמות משאלת הסבל של בעלי החיים, ולועגת לדרישה להשיב להם את ערך חייהם, אלא מתעלמת גם מכך שהרבה יותר בעלי חיים מתו בייסורים בניסויים לא מוצלחים, מאשר כאלו שמתו בייסורים בניסויים שהצליחו. זו אינה טענה לפיה ייסורים של בעלי חיים מוצדקים במידה והניסוי הנכפה עליהם מצליח, אלא הערה על כך שהטענה בזכות ניסויים והקרבת בעלי חיים נוטה להתעלם מאינספור מקרי המוות שתוצאתם הכשילה ניסויים, עליהם אנו איננו שומעים בדרך כלל.

השנייה: אם נתבונן בצורה מרוחקת ומאוזנת יותר בתופעה שהיא האנושות על פני האדמה, נוכל להסכים שבעיניי רובם של היונקים, העופות, חיות הים ואולי גם בעלי חיים נוספים, נוכחות האדם בעולם היא אסון שאין שני לו. אבל מבין שלל הצורות המגוונות בהן אנו פוגעים בבעלי חיים שונים עבור התועלת שלנו, ניסויים בבעלי חיים הינם פרקטיקה יוצאת דופן, שכן הפגיעה בחיות במעבדה אינה עיוורת ואדישה כמו שחיטה תעשייתית או גריסת אפרוחים, אלא מודעת, דקדקנית ופרטנית. כל בעל חיים נפגע בצורה אחרת המיועדת עבורו, סבלו נמדד ונרשם כתוצאה כתובה תחת התיאור מלא המחשבה של האופן הספציפי בו חייו יאומללו. מבחינה זו, של פגיעה שאינה אדישה ואחידה בבעלי חיים, לפרקטיקה זו אין אח ורע, פרט אולי להתעללות מכוונת של אנשים פרטיים בבעלי חיים.

מכאן, ואם ברצוננו להפוך את הדיון סביב ניסויים בבעלי חיים  המוכרזים ככאלו למטרות רפואה, לאמין ואתי יותר, עלינו להניח את הנחת היסוד הבאה, ואל לנסיינים להפריכה אם ברצונם להישמע ככאלו העומדים מאחורי פעולותיהם: ניסויים בבעלי חיים מתבצעים מאחר והמערכת האחראית לניסויים אלו, כמו התרבות המקיפה אותה, מאולפת אל תוך הקביעה שערך חייהם זניח, אם בכלל קיים. זו הסיבה היחידה לקיומם של ניסויים בבעלי חיים, וכהוכחה לכך ניתן לראות כיצד השאלה "האם ניסויים פוגעניים בבני אדם הינם אתיים" איננה עולה על הפרק, ובצדק. עצם קיומה של שאלת הניסויים בחיות כדילמה מוסרית מעיד על מעמדם הירוד של בעלי החיים בעיניי החברה האנושית השולטת בהם.

כל טענה של נסיינים בנוגע לצער וחוסר רצון לפגוע בבעלי חיים במעבדה אינה יכולה להתקבל על הדעת בקונטקסט הרחב של ויוויסקציה. כל טענה של נסיינים לגבי כך שחייהן של החיות במעבדה חשובים, אך לא חשובים כמו חייהם של בני האדם, היא צינית במיוחד בעולם בו גם מחוץ למעבדה בעלי חיים נפגעים על ידינו בצורה מערכתית וקבועה. לחיי החולדות במעבדה לא תיתכן חשיבות בעיני המין האנושי כל עוד אחיותיהן מומתות במלכודות דבק בבתים. האם מי שטוענים שאינם רוצים לפגוע בבעלי חיים במעבדות, איך אין להם ברירה, נמנעים מתמיכה בפגיעה בבעלי חיים בשאר תחומי חייהם? יוכלו הנסיינים לומר – "לא סבלם של בעלי החיים מצער, אלא העובדה שאלו אנחנו שגורמים לו, היא שמצערת", וזו תהיה אמירה שניתן יהיה להאמין לה.

article-2521087-19fba3bf00000578-329_634x393

הבעייתיות שבמחשבה שחייהם של בעלי החיים במעבדות אינם זניחים בעיניי אלו המבצעים בהם ניסויים ברורה גם באופן נוסף, בעיקר בכל הקשור לניסויים המתבצעים תחת הכרזת הרצון להציל חיי אדם. על פי משרד הבריאות, רוב סיבות המוות העיקריות בארץ קשורות, בין אם באופן מלא או חלקי, לאורח החיים אותו אימצנו כתרבות. חלק גדול מהגידולים הסרטניים, מחלות הלב, מחלות הכליה, סוכרת, שחמת כבד ובעיות הנשימה היו יכולים להיעלם לו היינו בוחרים לחיות באורח חיים בריא יותר.  כמה בעלי חיים מתים במעבדות רק בגלל שאיננו מוכנים למתן את אורח החיים ההרסני שלנו? איך ניתן להכריז שניסויים אלו, בהם סובלים ומתים בעלי חיים כה רבים, מיועדים להציל חיי אדם, תוך התעלמות מכך שהם סובלים ומתים, בין השאר, כי אנחנו ממשיכים לעשן, לצרוך כמויות אדירות של סוכר, לאכול מאכלים לא בריאים ולזהם את האוויר אותו אנו נושמים? האם בשלב זה לא הגיע הזמן להבין שניסויים אלו אינם נעשים לא רק מתוך טענה לקדושת חיי אדם, אלא גם מתוך הרצון להמשיך להרוס את גופינו מבלי למות; מתוך דרישה נהנתנית לצרוך עוד ועוד?

ההבנה בדבר מבנהו האמיתי של השיח בעד ניסויים בבעלי חיים אמורה, כך אני מקווה, להוביל אותנו להסכמה הבאה: אחריות כלפי האחר היא המבנה הראשוני והמהותי של היותנו סובייקטים, והמוסריות היא הבסיס לכל הקשר שלנו עם סובייקטים אחרים, אנושיים ולא אנושיים. הדרישה שלנו לאמלל אחרים, תוך תיעוד אותה האומללות לכדי גרפים, מאמרים, מענקים ומוצרים, היא קריאת השכמה ברורה עבורנו. אנו, אסונם של כל כך הרבה יצורים חיים, חושבים וחשים, אנו צריכים לקבל את האחריות הדרושה בתור אלו שקיבעו עצמם בתור מנהלי העולם, ולהפסיק להתנהג כרודנים אלימים כלפי אחרים. דרך עיוותו של השיח לא ניתן להגן על פעולות איומות אלו, שנעשות בבעלי החיים, אלא רק להסוותן, אבל הסוואה מגושמת זו- סופה להתפורר מול עיניים ואוזניים בוחנות וערניות. בינתיים, בין אם עבור מחקרים שיזרקו לפח, או מחקרים שיזכו בפרסים, ישנם אותם יצורים חיים, חושבים, מרגישים וחווים את המציאות בדרכם, שאינם נספרים וחייהם שנכפו עליהם, מהלידה דרך הכליאה, דרך הסבל ועד המוות, ושיח אמיתי, מתוקן ואתי צריך להדגיש שהם- הם הקרבנות האמיתיים.

אורן בן יוסף הוא רכז פעילות השטח והתקשורת של האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים. ספרו הראשון, "ראו את החיה", יצא לפני כשנה בהוצאת דרור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s