הקרבה וקרבן – הוצאה להורג ופולחן

הקרבה וקרבן – הוצאה להורג ופולחן

אורן בן יוסף

בכתבה "השוחטים בדמעה: הקצב שרוצה שתראו את ההריגה", שפורסמה בעיתון "הארץ" ב- 19.10.16, תואר כיצד מבקש הקצב טובי רודריגז מהקהל הצופה בהוצאה להורג של חזיר, אותו הוא הולך להרוג בירייה, "להקדיש דקה של דומייה לקרבן שהקריב החזיר למען בני האדם". כך נפתחת הכתבה המתארת סדרה של מעשים אבסורדיים של אדם אשר הורג בעלי חיים, ומנסה להעניק משמעות מוסרית למעשה ההרג של יצורים שאינם רוצים למות, וכבר בשורת פתיחה זו נגלית לעין האימה של הגרוטסקיות בפולחן המוות הזה, הנדמה כפרודיה מחללת קודש על הקרבתו של ישו למען המין האנושי. הרי מובן שאין כאן באמת כבוד מחושב ואותנטי לחזיר כחזיר שהרגע ירו בו בשביל ארוחת צהריים שבקלות היתה יכולה להיות מורכבת ממוצרים בהם לא היה צורך לירות למוות. אותה טקסיות של המוות אינה מכבדת, למעשה, את החזיר אלא את רגע ההרג שלו. היא אינה מיועדת, כמובן, לשיפור הרגשתו של החזיר, אלא לשיפור הרגשתם של בני האדם ביחס להוצאתו להורג.

אם נדחה את הטענה שאכן מדובר היה בטקס לעגני למותו של החזיר, ונקבל את הטענה שדובר בדקת דומייה שנבעה ממקום רציני כלשהו באידאולוגיה של רודריגז, אז הרי שטקסי פולחן המכבדים בעלי חיים אותם בני אדם הורגים היו קיימים ללא שום קשר לטקסו של רודריגז. אך לצד דוגמאות איזוטריות של טקסי ילידים עבור חיית הטוטם שלהם, אותה הם פונים לאכול, כפי שמראה קלוד לוי שטראוס בעבודותיו, אפשר למצוא דוגמה נוספת  אשר רלוונטית יותר לנו ולתרבותנו, מעולם הניסויים בבעלי חיים דווקא. הפעם מדובר בפסל בגובה אדם של עכבר בחלוק מעבדה ברגע של גילוי מדעי חשוב. הפסל עומד במכון לציטולוגיה וגנטיקה בנובוסיבירסק שברוסיה והאומן אשר פיסל את אותו היבריד של עכבר ומדען, אנדרו קארביץ', מתאר את הקשר בין העכבר והחוקר כקשר בין אלו הפועלים כמעט בסימביוזה. בנוסף לדבריו – הכתבה על אותה האנדרטה מסתיימת בתיאור התקווה של המכון המדעי לתצוגות נוספות של כבוד לחיות המעבדה, והצגתם של לוחות אשר יתארו בדיוק "איך כל חיה עזרה לאנושות".  גם במקרה של האנדרטה הזו עלינו ממש להתאמץ על מנת להצליח ולהתעלם ולו לרגע קט מהאבסורד שבתצוגת הכבוד הדוברת בשפתם הויזואלית של בני האדם, מיועדת לעיני בני האדם ומדברת על יצורים שכמעט והשתכנענו, באיזה ערפול תבונה רגעי, שהקריבו עצמם בגבורה לטובת המין האנושי.

בעולם המאגי של הניסויים בבעלי החיים, בניסויים ובניסיונות החוזרים ונשנים להמיר בצורה כמעט אלכימית סבל של מישהו אחד בבריאות של מישהו אחר, השפה משחקת תפקיד חשוב מאד בהרחבה ובהפיכה של הויוויסקציה מפרוצדורה בירוקרטית של בדיקת חומרים מסוכנים על קורבנות לא אנושיים, לספקטקל  ריטואלי של הקרבת יצורים לא אנושיים עבור בני האדם. אנו יכולים ללמוד מסדרת ראיונות שבצעה תמר מרי עם נסיינים שונים, למשל, כיצד המילה "להרוג" מוחלפת בין קירות המעבדה במילה "להקריב". כאן, כאשר אנו שוכחים ממעשה ההרג האלים בזמן שאנו נשבים בקסמו של ריטואל ההקרבה,  מתחוללים שני דברים חשובים:

 הראשון– בעלי החיים הופכים להיות מרטירים, לא של אלו הדורשים להצילם מידי הנסיינים, אלא של תעשיית הניסויים עצמה, וכאלו שהולכים בדרך הקשה אל המוות, בזמן שלנו לא נותר אלא לצפות בהם בהשתאות ולהעריך את הקרבתם. זוהי בדיוק המהות של האנדרטה בנובוסיבירסק ואלו בדיוק בעלי החיים ה"מוקרבים" במעבדות ברחבי העולם.  לפני מספר שנים נתקלתי בקומיקס קצר לילדים דתיים, בו כבשה מדברת עם ילד שאינו רוצה להקריבה לאלוהים ומשכנעת אותו שזהו תפקידה וזהו רצונה. החינוך הזה איננו חינוך דתי, אלא חינוך שתכליתו קביעת מטרה אנושית עבור בעלי החיים, והנה גם בעבודת המחקר של תמר מרי מעיד פרופסור מן המניין על כך ש: "החולדות האלה – הן נולדו, וסופן ידוע מראש, והן נולדו למטרה מסוימת, אז לכן ברור שאם הייתי מוציא אותן לטבע החולדות האלה לא היו שורדות… אז מהבחינה הזאת יש כאן איזשהו מין תג כזה שמאפשר לי לעשות את הניסויים האלה מבלי שהמצפון שלי ייפגע".

strip

כמו הילד בקומיקס, גם הפרופסור מסוגל עתה לפגוע בבעל החיים, שכן הוא מקבל על עצמו את התפקיד שניתן לו מתוקף הנסיבות – להרוג את החולדות, בזמן שלמעשה לא הוא חורץ את גורלן, שכן גורלן כבר נחרץ ("הן נולדו למטרה מסוימת", בדיוק כמו גורלה של הכבשה שצריכה לשמש למטרה מסוימת).

 השני – באמצעות מהלכים לשוניים מוצלחים אנחנו מטשטשים, לפחות בשפה העברית, את ההבדל החשוב בין להקריב ובין להיות קורבן. "הקרבה" היא מעשה בו אני מוותר על משהו חשוב, חפץ יקר, פריבילגיה או יכולת, על מנת להשיג מטרה או לרצות מישהו אחר. בתרבות הישראלית אנחנו מפארים לוחמים שהקריבו את חייהם על מנת להציל את חבריהם, לדוגמא. כאשר נסיינים אומרים שהם מקריבים חולדות או עכברים במעבדה, הרי שמילה זו לא מתארת כראוי את הסיטואציה האמיתית, ומסתירה את העובדה שאין פה מעשה הקרבה, אלא מעשה של קירבון, ואולי יש צורך לחזור על עובדה כל כך פשוטה ובסיסית, נוכח הסילופים הלשוניים והתרבותיים אותם סקרתי בטקסט זה, ולהזכיר שבעלי החיים במעבדות הינם קורבנות אשר מומתים בניגוד לרצונם עבור מטרה שלא רק שלא חשובה להם, היא גם אפילו אינה ידועה להם. הנסיינים במעבדה אינם מקריבים שום דבר, אלא שולחים אחרים להיות קורבנות בשביל מטרת על הנסתרת מאותם בעלי החיים.

בספרה "חולה על עכברים" כותבת איטה שטיין גבירצמן, שביצעה ניסויים בעצמה באינספור עכברים, ועתה נלחמת לשחרורם, כיצד אותם עכברים, אותן רוחות רפאים, אינם עוזבים אותה. מבטה מפוכח יותר, והיא רואה אותם סוף סוף כקורבנות שנעשה להם עוול נוראי. נסיין לשעבר בשם מייקל סלושר, מחבר הספר "They All Had Eyes", פותח את ספרו החשוב במילים "אני מפלצת", ומנסה להבין במשך כל מאתיים העמודים של ספרו, איך יכול להיות שלא שם לב מעולם לסבל ולמוות להם הוא גרם.  בקטע אחד מספרו הוא מתאר את רגע השבירה שלו, את השנייה בה קירות המקדש בו מתקיים הפולחן האיום הזה נסדקו סביבו:

 "הקוף הקטן הביט אלי בזהירות, עינינו נפגשו דרך מבטו הכנוע, השפוף. יכולתי לחוש בחום העדין של ידו הזעירה החומה דרך כפפת הלייטקס כשנאחז בי בבעתה. אצבעות וציפורניים קטנטנות, בדומה לתינוק בן יומו, אחזו באצבע המורה שלי כאילו מבקשות אך רגע נוסף של אהבה, רק עוד קצת תשומת לב מהדודן הגדול שנראה כאילו שולט הוא ביקום כולו. הוא הביט בעצבנות מסביב עת שהקופים האחרים התנגשו והיכו בכלובים בדרישה שמזונם יסופק מייד, ולא הראה כל עניין בחטיפים שהצעתי לו. תשומת הלב שלו היתה ממוקדת באצבע ובעיניים שלי. הוא ניסה לשמור על כמה שיותר מגע, ולחץ את גופו הקטן כנגד הסורגים של הכלוב שלו בתקווה שאלטף אותו ולעולם לא אעזוב אותו. הקוף הקטן הזה ופניו המפוחדים היו תחילת סופה של הקריירה שלי כמפלצת."

sacrifice_of_isaac-caravaggio_uffizi
יצחק אכן כמעט והיה קרבן ואברהם באמת התכוון להקריב. ציור – קרוואג'ו.

אורן בן יוסף הוא רכז פעילות השטח והתקשורת של האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים ומחבר הספר "ראו את החיה", שיצא בהוצאת "דרור" ב2015.

5 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. bonbonyetta הגיב:

    אורן בן יוסף,
    אתה גורם לי לבכות,
    אתה מצליח להוציא לי את דמעות הכאב הכעס והתסכול שכלואות בי בפנים שנים, כי אינני יכולה לבטא כראוי את הזעם שלי בהקשר לניסויים בבעלי חיים ואת העמדת הפנים האגוצנטריות והרשעות הנוראה הזו של האדם.
    אני כל כל מתביישת.
    מתביישת ומבקשת בלי סוף סליחה שאינני מצליחה לעשות יותר ממה שאני עושה.
    מתביישת בשם אנשים שקוראים לעצמם נאורים ומדענים אבל מבחינה הומאנית הם עדיין נמצאים בימי הביניים ללא כל אינטליגנציה רגשית "וואט סו אבר"?
    תודה שאתה מוציא את המילים בשבילי, בשביל כל כך הרבה מאתנו.
    אל תפסיק לכתוב.
    סמדר ספקטור

    אהבתי

  2. נילי הגיב:

    כתבה מדהימה. יישר כוח למען פיקוח על ניסויים בבעלי החיים וביטולם.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s