חמלה. לא בזכות המדע

אנחנו שמחים לארח בבלוג "אזמל" את יקי שגיא, פסיכולוג קליני ופעיל למען בעלי חיים, במאמר מעניין שמציג אופן של שיח הנמצא בתוך הדרישה לשחרור בעלי חיים. מדובר במאמר מעט שונה מהמאמרים שפרסמנו עד כה, שכן הוא מציג דיון בין שני צדדים, שניהם בעד שחרור בעלי חיים, ולא מתייחס באופן מוחלט וישיר רק למאבק בין הדרישה לשחרר בעלי חיים, ובין הדרישה להמשיך ולשעבד אותם. המאמר הבא שנפרסם יתייחס למאמרו של יקי, ויציג עמדה שונה ממנו. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו ולהביע דעתכם בנושא זה:

הקרבה וקרבן – הוצאה להורג ופולחן

בעולם המאגי של הניסויים בבעלי החיים, בניסויים ובניסיונות החוזרים ונשנים להמיר בצורה כמעט אלכימית סבל של מישהו אחד בבריאות של מישהו אחר, השפה משחקת תפקיד חשוב מאד בהרחבה ובהפיכה של הויוויסקציה מפרוצדורה בירוקרטית של בדיקת חומרים מסוכנים על קורבנות לא אנושיים, לספקטקל ריטואלי של הקרבת יצורים לא אנושיים עבור בני האדם. אנו יכולים ללמוד מסדרת ראיונות שבצעה תמר מרי עם נסיינים שונים, למשל, כיצד המילה "להרוג" מוחלפת בין קירות המעבדה במילה "להקריב". כאן, כאשר אנו שוכחים ממעשה ההרג האלים בזמן שאנו נשבים בקסמו של ריטואל ההקרבה, מתחוללים שני דברים חשובים

על מנת שנוכל להאמין לנסיינים בבעלי חיים

מכאן, ואם ברצוננו להפוך את הדיון סביב ניסויים בבעלי חיים המוכרזים ככאלו למטרות רפואה, לאמין ואתי יותר, עלינו להניח את הנחת היסוד הבאה, ואל לנסיינים להפריכה אם ברצונם להישמע ככאלו העומדים מאחורי פעולותיהם: ניסויים בבעלי חיים מתבצעים מאחר והמערכת האחראית לניסויים אלו, כמו התרבות המקיפה אותה, מאולפת אל תוך הקביעה שערך חייהם זניח, אם בכלל קיים. זו הסיבה היחידה לקיומם של ניסויים בבעלי חיים, וכהוכחה לכך ניתן לראות כיצד השאלה "האם ניסויים פוגעניים בבני אדם הינם אתיים" איננה עולה על הפרק, ובצדק. עצם קיומה של שאלת הניסויים בחיות כדילמה מוסרית מעיד על מעמדם הירוד של בעלי החיים